"יש התאמה מלאה בין האני המאמין שלי לבין האני המאמין של בית הספר. אפשר להגיד שאלמוסתקבל הוא אני ואני אלמוסתקבל. אלמוסתקבל הוא בית ספר שמודע לתפקידו החברתי ואחת מהמטרות העיקריות שלו היא לתת מענה לאוכלוסייה שהיא מיעוט במדינה. בית הספר מחנך את הילדים לקחת את עתידם בידיים, להיות פרואקטיביים ובמקום להתלונן 'לא נתנו לנו… לא עשו עבורנו' לקום ולעשות מעשה. אני מאמינה שגם אנחנו המבוגרים צריכים להיות פרואקטיביים לגבי המציאות הישראלית. בגלל האמונה הזו בחרתי להיות פה ולחנך לחיים משותפים".

ראיון עם יפעת דשבסקי, מורה לחינוך מיוחד שלפני 21 שנה החליטה להגשים את האג'נדה האישית שלה בנוגע ליצירת חיבור אמיתי בין המגזר היהודי למגזר הערבי והחלה ללמד בבית הספר היסודי אלמוסתקבל בג'לג'וליה בניהולה של פאתנה חג'לה.

"רצח רבין היה עבורי הזרז הראשון לרצון להגשים את האג'נדה שלי בנוגע לחיים משותפים. הזרז השני היה בקשת המפקחת על לקויי השמיעה שאגיע לראות מה קורה במרכז שיקומי בטירה. אני קלינאית תקשורת בהכשרתי ומורה לחינוך מיוחד המתמחה בילדים חרשים. כשהגעתי לטירה הייתי בהלם מהפער בין המגזר היהודי למגזר הערבי. ביקשתי שייתנו לי שעות עבודה עם המגזר הערבי והתחלתי לעבוד עם צוות של מורות על הקמת מערך כיתות לקויי שמיעה במחוז מרכז במגזר הערבי. בין המקומות שבהם הקמנו כיתות היה בית ספר אלמוסתקבל בג'לג'וליה שהוא בית ספר אזורי לתלמידים ליקויי שמיעה".

איך הסביבה הגיבה על ההחלטה יוצאת הדופן שלך ללמד דווקא בבית ספר ערבי?

"היו הרבה התמודדויות בכול מיני חזיתות. המשפחה שלי דאגה לי, במיוחד בתקופות של מתיחות ביטחונית. הייתה גם את ההתמודדות של ללמוד תרבות חדשה, להכיר מנטליות אחרת, לדעת להתנהל בקודים חברתיים שונים. זה היה תהליך מתמשך של למידה. מצד אחד הייתי צריכה לבדוק איך אני נכנסת לכאן לא בהתנשאות של 'הנה מגיעה מישהי מבחוץ כדי ללמד אתכם איך צריך לעשות את הדברים', אלא להבין איך להיות חלק מהמקום. מצד שני, חששתי לאבד את האג'נדה שלי – שאני יהודייה שבחרה לעבוד בבית ספר ערבי. ביני לבין עצמי הייתי צריכה לקבל כל מיני החלטות, אחת ההחלטות שעשיתי הייתה להמשיך לדבר עברית. זו הייתה הדרך שלי להנכיח את היהדות שלי במקום. ידעתי שאם אני אדבר בערבית אני אהפוך להיות חלק מהנוף והיה לי חשוב לשמור על הסיבה שהביאה אותי לכאן. לכן גם שכנעתי עוד מורים יהודיים להגיע ללמד בבתי ספר ערביים. כעבור כמה שנים, כשתובנות בחינוך נכנסו לבית הספר, הגיעו גם מתנדבים יהודיים ואני שמחה מאוד על כך".

איך הילדים קיבלו אותך?

"עם הילדים היה הכי קל, אבל גם אצלם, בתקופות של מתיחות, אפשר היה להרגיש אותה גם בתוך הכיתות. ברגע של מתיחות בטחונית האנשים שביום יום עובדים יחד בטבעיות, מרגישים כיצד חוסר האמון מסתנן פנימה. אני ושאר המורות היינו מחליטות יחד כיצד לדבר עם הילדים על הנושאים האלו.

"באופן כללי אני יכולה להגיד שהתקבלתי באהבה רבה. גם כשהסביבה הייתה חשדנית, בבית הספר עצמו הרגשתי שאני מתקבלת בזרועות פתוחות. לצד האירועים הפחות טובים שקרו בהתחלה, היו תמיד אנשים שעודדו אותי ותמכו בי. 20 שנה זו תקופה ארוכה ומבחינתי זכיתי לעבור חוויה יוצאת דופן ומסלול מקצועי שהפך להיות דרך חיים. הרווחתי חברים טובים ורכשתי ידע שבחיים לא הייתי מקבלת באף במקום אחר. כל יום היה אתגר, וגם עכשיו כל יום ממשיך להיות אתגר וזה מה שכיף".

לדברי יפעת, עבודתה בבית ספר ערבי אפשרה לה לחשוף את בית הספר לדברים חדשים. "תראי למשל, פעם לא היה נהוג לערוך מסיבות סיום בבתי הספר הערביים, והיום אין כמעט בית ספר שלא עורך מסיבות סיום. הבאתי לבית הספר דברים חדשים כמו טיולים למקומות פחות מוכרים, ביקורים במוזיאונים, חשיפה למוסיקה, להצגות.. לתרבות אחרת. כל הרעיונות האלו התקבלו בשמחה רבה ובצמא גדול. התגובות החיוביות רק דרבנו אותי לחשוב מה עוד אפשר להביא לכאן בתחום האמנות והתרבות, על מנת שהילדים וגם המבוגרים יוכלו לחוות חוויות חדשות שפעמים רבות הן לא חלק מהיום יום שלהם".

בואי נדבר רגע על לקויי השמיעה, אמרת שהגעת לכאן בעקבות הפער שראית… איך את מרגישה עכשיו?

"הנושא של לקויי שמיעה הוא אהבת חיי. אני גאה מאוד בכך שבאלמוסתקבל יש שש כיתות של ילדים לקויי שמיעה. אני גאה לא רק במקצועיות ובמה שהילדים מקבלים כאן – אני גאה בכך שלילדים טוב כאן ושקהילת בית הספר מקבלת את האוכלוסייה הזו בטבעיות ובסובלנות. זה ממש לא מובן מאליו. לומדים בבית הספר 40 ילדים לקויי שמיעה, זאת מאסה גדולה. מדובר במורות שצריכות להסכים שילדים לקויי שמיעה ישתלבו בכיתות שלהן, ולמרות שהשילוב דורש מאמץ נוסף, עבורן זה מובן מאליו. במסדרונות מסתובבים ילדים עם מכשירי שמיעה או עם שתל ואף אחד לא מסתכל עליהם כעל שונים. בערב ההוקרה של תובנות בחינוך למתנדבים ולשותפים שנערך לאחרונה עם למעלה מ-1,000 משתתפים הופיעה המקהלה המשולבת שלנו עם השיר 'Imagine' וריגשה מאוד את כולם. אני גאה להיות חלק מתרבות של קבלת השונה והקבלה הזו כוללת את הילדים, את המורים, את ההורים, את כל הקהילה – זו הגאווה הכי גדולה שלי".

כשאני שואלת את יפעת בנוגע לשינויים נוספים שחלו בבית הספר, היא מחייכת ומציגה לפניי תשובות לשאלון שנערך בקרב ילדים יהודים וערבים. השאלון חולק לילדים לאחר סדרה של פעילויות משותפות בין בית ספר אלמוסתקבל לבין בית החינוך מתן. הפעילויות סביב לימוד הספר "איתמר פוגש ארנב" כללו עבודה עם 270 תלמידים ועם 60 מורות משני בתי הספר. "בואי אני אראה לך את התוצאות, אני חושבת שהתשובות האלו מספרות את כל הסיפור", יפעת אומרת בהתרגשות, "לדוגמה לאמירה: 'שיניתי דעות שהיו לי' – 51% מהילדים היהודים ו-52% מהילדים הערבים ענו 'במידה רבה'. לשאלה: 'האם אני יכול להיות חבר של יהודי או ערבי?' האחוזים החיוביים אצל הילדים היהודיים היו 72% ואצל הילדים הערבים 71%. זה פשוט מדהים. מה שקרה כאן הוא שהילדים שינו את דעתם בעקבות הפעילויות המשותפות".

אני הולכת לשאול אותך שאלה ממש קשה, כי אני יודעת שאי אפשר לתת עליה תשובה אחת מסכמת, ובכול זאת מה לדעתך המפתח להצלחה של בית הספר?

"בבית הספר פותחה פדגוגיה 'נאמית' שעובדת על חמשת משאבי התודעה: מודעות, מסוגלות, מקצועיות, הדדיות וגמישות. התכנית של נאמי, שהתאפשרה בזכות השקעת תובנות בחינוך, מתקיימת רק שנתיים ואין לנו פרספקטיבה ארוכת טווח, אבל בהחלט ביום יום, אפשר לראות את השינוי בתפיסה הפדגוגית. השינוי אצל המורים מחלחל לילדים ואפשר לראות אצלם את הניצנים של השינוי. אנחנו גם מקבלים משוב מההורים בנוגע לכך שהילדים השתנו… ההורים תומכים בנו וזה חשוב מאוד.

"תובנות בחינוך הגיעה עם השקעה כספית גדולה והשקעה מקצועית רבה ועשתה אצלנו מהפך שהוא בעיקר תודעתי. העמותה הגיעה למקום שנמצאים בו אנשים קשיי יום ואמרה להם 'אנחנו מאמינים בכם וביכולת המנהיגותית שלכם להוביל שינוי, כל מה שאתם צריכים לעשות זה לחלום'. אז בית הספר התחיל לחשוב מה הוא עושה עם המתנה האדירה הזו. תהליך החשיבה הוא חשוב מאוד כי אז הבנו מה אנחנו צריכים, במה אנחנו רוצים להשקיע, מה צריך לעשות כדי שיהיה טוב יותר. הרף שלנו קפץ בשלושים אלף ק"מ. עכשיו אנחנו כבר לא אומרים שאנחנו רוצים להיות בית הספר הכי טוב בג'לג'וליה, אלא שאנחנו רוצים להוות מודל חינוכי חדשני ופורץ דרך בקנה מידה ארצי. היום אנחנו מאמינים שזה אפשרי. החלומות קופצים מדרגה והשמיים הם הגבול – זה הדבר הגדול שתובנות בחינוך הכניסו לבית הספר, קיבלנו הזדמנות חד פעמית. וכמובן ששינוי זה לא היה מתאפשר ללא פאתנה חג'לה, מנהלת מדהימה שידעה להוביל כזה תהליך בחכמה אדירה, בעבודה מסודרת ומעמיקה מתוך למידה והעצמה של הצוות, ודני בירן, יו"ר ועד הפעולה מטעם תובנות בחינוך, שתומך ומקדם במסירות ובמרץ – בזכות כל הדברים האלו השינוי קרה.

.

"השינויים שמתרחשים בבית הספר מחלחלים לתוך הקהילה שמסביב. יש אימהות שמגיעות לעבוד עם ילדים בקבוצות בתחום של חקר מדעי, ויש מתנדבים שעוסקים בכל מה שקשור לאחזקה ולתפעול של בית הספר. יש לנו גם מתנדבים יהודיים שמגיעים לעבוד עם הילדים על עברית מדוברת, אנגלית או מתמטיקה, ויש גם מתנדבים שעובדים מול המנהלת ומול צוות הניהול. המתנדבים השתלבו בקלות בבית הספר, ולשמחתי, רובם נשארים פה ולא עוזבים אותנו.

עכשיו כשאת יוצאת לפנסיה, אחרי 20 שנה בבית הספר, מה היית רוצה לשמוע על אלמוסתקבל בעוד כמה שנים?

"הייתי רוצה לשמוע שבית הספר הפך להיות בית ספר לבתי ספר, שאנשים יבואו ללמוד מבית ספר אלמוסתקבל איך עושים את זה נכון… ואין לי שום ספק שזה גם יקרה".