בתוכנית יומן השבוע בהנחיית רון נשיאל, קארן טל מנכ"לית עמותת תובנות בחינוך סיפרה על רגשותיה בנוגע לניסיונות לגרש את ילדי העובדים הזרים. "במפגש הראשון שלי עם הילדים, הסתכלתי עליהם ואמרתי: 'וואוו איזו זכות גדולה זו, כאילו כול העולם מונח על כף ידך'… כל ילד נושא על גבו סיפורים מורכבים ובראש ובראשונה מדובר על ערעור של המקום הבטוח והבסיסי ביותר של הילד. השאלה האם מחר הוא יתגורר באותה כתובת שהוא מתגורר היום? היא שאלת יסוד שאף אחד מהילדים שלנו לא שואל את עצמו כי ברור שיש להם לאן לחזור. "אתה אומר בוקר טוב לילדים וחלקם מחזירים תשובה במבט מושפל כי הלילה שלהם היה קשה, הם חששו שהמשטרה תדפוק על דלת ביתם. המקום הזה שאין להם בית בטוח לגור בו הביא אותי להכרה שאנחנו כאנשי חינוך לא יכולים להישאר אדישים למצב. אנחנו חייבים לגייס את כל מי שמוכן להירתם כדי להעלות את הנושא לסדר היום. אנחנו צריכים להביא להחלטות ממשלה שיסדירו את המעמד של ילדי מהגרי בעבודה. בחוויה שלי, בתקופה של אהוד אולמרט, של מאיר שטרית של רוני בראון, גדעון סער… שרי הפנים לדורותיהם. באותה תקופה היה בנו איזה שהוא קורטוב של חמלה, לא פחדנו והבנו שילדי מהגרי העבודה הם ילדים ככול הילדים שרוצים לגדול ולהתפתח ולתת בחזרה. "היום לצערי אני רוצה לצעוק צעקה גדולה: 'מה קרה לנו כחברה וכבני אדם? ממתי נעשינו כאלו קהי חושים, ממתי נעשינו כאלו אכזריים? ממתי הפכנו לגיבורים על ילדים? וכול מי ש'מעז' ופוגש את הילדים האלו פנים מול פנים, רואה שהם ילדים ככול הילדים, מדברים ושרים בעברית, לומדים תנ"ך, לומדים בבתי ספר ציבוריים. רון חולדאי פתח את העיר והקנה לילדים חינוך, כפי שהתחייבנו אנחנו מתוך בחירה וחתמנו על אמנה שמכירה בזכות של ילד לחינוך, לבריאות ולרווחה וגם ליצור לו בסיס פסיכולוגי שעליו הוא יכול להתפתח והיום היסוד הזה מעורער. "אטימות, כהות חושים, חוסר יכולת וחוסר רצון לקבל ולהכניס את מה שבעינינו נראה אחר (עומדים מאחורי גירוש הילדים). הפכנו להיות אנשים מפוחדים, אבל מי שמגיע לבית ספר ביאליק רוגוזין, עם המנהיגות יוצאת הדופן של המנהל ג'לאל טוחי…. החסימות והפחדים שלו מוסרים. לפני שבועיים זכיתי לחזור לביאליק רוגוזין ובפתח של בית הספר קידמו את פניי ארבעה תלמידים והם אמרו לי: 'קארן טל אנחנו כל כך מתרגשים לראות אותך. את נלחמת בשבילנו כדי שנקבל תעודות זהות ואנחנו ידענו שהמשמעות של תעודת הזהות היא לא רק לקבל, אלא לדעת שיש לנו גם חובות כמו למשל לשרת בצה"ל ואנחנו רוצים לעשות יותר מזה. אנחנו תלמידי י"ב לפני השירות בצה"ל הולכים לעשות גם שנת שירות. זאת אומרת שאלו ילדים שרוצים לתת ולהתפתח. הם לא הולכים לשנות את הצביון של מדינת ישראל זה אחוז שבטל בשישים. אנחנו צריכים להגיד להם תודה משום שהם נותנים לנו את המונח הבסיסי של מה זה להיות אדם. "ילדים שמגיעים לעולם אסור שהייאוש יהיה מנת חלקם. מצב כזה חוטא לערך הבסיסי שלנו כבני אדם ולאחריות שלנו כמבוגרים על ילדים. זה מזכיר לי את השיר הנפלא של יהודה עמיחי, אם אני זוכרת נכון את הציטוט: 'אלוהים מרחם על ילדי הגן, פחות מזה על ילדי בית הספר, ועל הגדולים לא ירחם עוד ישאירם לבדם' והיום התחושה שלי היא שגם ילדי הגן וגם ילדי בית הספר נשארים לבד".