דברי קארן טל בכנס EduFest 2020 שנערך במקסיקו ביוזמת חני ויצמן מנהלת בית ספר תרבות במקסיקו סיטי. דבריה נאמרו בעקבות הסרט strangeres no more שהוקרן בנוכחות כל באי הכנס ובמעמד שגריר ישראל במקסיקו.

"שלושה ימים לפני פתיחת שנת הלימודים, בשנת 2008 בשעה שכיהנתי כמנהלת קמפוס ביאליק רוגוזין התבקשתי להכניס ילדי פליטים לבית הספר. התשובה שלי הייתה כן לא כי חששתי מרון חולדאי ראש עיריית תל אביב, אלא משום שהאינסטינקט הטבעי שלי היה להגיד: 'בטח סך הכול מדובר ב-21 ילדים פליטים. אני יהודייה, אני בן אדם, אני ישראלית… כולנו יחד נוכל לעשות את זה."

כשסגרתי את הטלפון אמרתי לעצמי – בעצם מה עשית, מה זאת אומרת 21 ילדים, מי הם איפה אני מוצאת אותם, באיזה כיתות הם יהיו? הרי לכול המורים יש כבר את הכיתות, את המקומות ואת הרשימות של התלמידים.

התקשרתי שוב לעיריית תל אביב ושאלתי איפה התלמידים נמצאים עכשיו. נאמר לי ללכת לרחוב לבנדה לכנסייה. באותו קיץ בקרתי בפאריז, אז כשאמרו לי כנסייה התמונה שעלתה בראשי הייתה של כנסיית נוטרדאם לפני שהיא נשרפה.

הלכתי לרחוב לבנדה וראיתי מחזה שאף פעם לא אשכח. בחדר קטן היו למעלה מחמישים תינוקות, אנשים מבוגרים… וגם הילדים. מיד ידעתי שאנחנו נכניס אותם לבית הספר… כינסתי את המורים ואמרתי להם: 'יש לנו זכות יוצאת דופן לעשות מעשה ערכי במובן הכי בסיסי שיש. לתת יד לילדים שרובם איבדו את ההורים שלהם. אנחנו לא יודעים איך בדיוק לעשות את זה אבל הביחד שלנו ינצח.'

אומרים שצריך כפר שלם כדי לעזור לילד אחד, אז במקרה שלנו היה צריך מדינה שלמה כדי לעזור ל-21 ילדים.

השאלה הראשונה שעלתה הייתה שאלת החיסונים. לא יכולתי להכניס לבית הספר ילדים לא מחוסנים.

התקשרתי לחברה שלי ד"ר שירית טננבאום ואמרתי לה: 'תעזרי לי להכניס את הילדים האלו לבית הספר'. ד"ר טננבאום יצרה קשר עם הרופא של עיריית תל אביב וגם מצאה לנו עוד אחיות. אני התבקשתי לדאוג לאישורים מההורים. באמצעות טביעת אצבע, ההורים חתמו את הסכמתם לעשות חיסונים לילדים.

מימין חני ויצמן מנהלת בית ספר תרבות. מימין לקארן טל שגריר ישראל במקסיקו. מצד שמאל פרופסור יהודה בר שלום.

היזמות היא עוד משהו שמייחד אותנו הישראלים. אין דבר כזה אי אפשר. המחשבה היא כמה מאמץ אתה מוכן להשקיע כדי להפוך את זה לאפשרי…

בסופו של דבר הגיעו אחיות ושני רופאים והילדים קיבלו את החיסונים.

הדבר הנוסף שאני רוצה לציין הוא שכול אחד שהיה מעורב בנושא עשה את המיטב ואת המרב. לא היה משהו שביקשתי מעיריית תל אביב ולא קבלתי עזרה. הדבר בא לידי ביטוי גם בשעות וגם בתשומת לב ובאכפתיות. גם משרד החינוך העניק לי עזרה אבל זה לא הספיק.

למזלי הייתה לנו מעטפת מתנדבים מופלאה שנקראים : "ועד הפעולה של בית הספר". המעטפת כללה כ-220 מתנדבים בהובלתם של ד"ר יוסי ורדי ורנה זמיר כל אחד ואחת מהם נרתמו לסייע.

ישנן אינספור דוגמאות לסיוע בכל ההיבטים שנדרשו עליזה אולמרט בפורום להסדרת מעמד הילדים, תלמה ורדי שכרכה את כל אחד מהספרים באינספור אהבה ועוד ועוד..

למזלי, המתנדבים הרבים שהקיפו את בית הספר 'אימצו' כל אחד ואחת מילדי הפליטים. אלי ויזל ז"ל הגיע לבקר בבית הספר ותרם 75,000 אלף דולר כדי לפתוח מועדונית שתחזיק את הילדים עד הערב.

החלטנו שאנחנו יוצרים סטנדרט גבוה של טיפול בילדים, כדי שבסופו של דבר יגיעו אלינו מכול העולם כדי ללמוד מה נכון לעשות. זה היה הד.נ.א בתוך בית הספר.

כל מה שעשינו היה מבוסס על ערכי היסוד שלנו. הדבר השני היה לייצר תוכנית עבודה מסודרת שנותנת מענה לכול דבר, רצינו להיות עם לב פתוח כדי לאפשר לעוד ילדים לבוא וללמוד כאן.

בתוך בית ספר שבו למדו כשמונה מאוד תלמידים, קלטנו 21 ילדים שבעקבות הזמן הפכו לתשעים ילדי פליטים.

היום-יום בתוך בית הספר לא היה קל. לא קל לקבל ילדים שלא יודעים איפה זה חדרי השירותים. לא קל לקבל ילדים שלא ידעו איך מצחצחים שיניים. לא קל לקבל ילדים שחצו את המדבר ומה זה אומר עכשיו עבורם – כיתה, כיסא, שולחן, מורה? ולמה צריך להישאר בין כתלי בית הספר כשממש כיף לקפוץ מעל הגדר ולרוץ?

אבל כאן זה לא מדבר סיני וכשקופצים מעל הגדר ורצים מגיעים לרחוב סואן מאוד בתל אביב. בתוך שנייה ילד יכול להיפגע. וביום-יום צריך גם לשמור על הריכוז ועל המוטיבציה של המורים, ובעיניי זאת הייתה העשייה המשמעותית ביותר.

הייתי המומה מהכוחות ומתעצומות הנפש של הילדים. אפשר ללמוד מהם שיעור גדול מאוד. הם לא נטו לחפור בתוך הטרגדיה – הם רצו לשחק, הם רצו לצחוק, הם רצו לרקוד, הם רצו לחלום, הם רצו להתפתח.

הסוגייה של הפליטים היא סוגיה אנושית ופוליטית לא רק בישראל אלא בכול העולם. לאברהם אבינו נאמר: 'לך לך מארצך ממולדתך מהארץ אשר אהבת'. הסיפור הזה של טרנספורמציה ממקום למקום הוא סיפור מורכב, אך בפרספקטיבה שלי כאשת חינוך זה מסתכם בילד שהוא ילד שהוא ילד.

ישראל בחרה לחתום על האמנה לזכויות הילדים… אם חתמנו אנחנו צריכים להיות רציניים, יכולנו לוותר, להגיד אנחנו לא רוצים להיות במגרש המשחקים הזה, אבל האמנה לזכויות הילדים אומרת דבר פשוט מאוד: ילד לא צריך לשלם את המחיר של ההורים שלו. ילד זקוק לחינוך לבריאות ולרווחה.

אני מרגישה שהילדים הם הגיבורים ואני רק שליחת ציבור, המורים האמיתיים הם הילדים האוסקר הוא שלהם. הכוח הוא שלהם.

הבטחתי למוחמד (אחד מהתלמידים) לציין שהוא סיים עם תעודת בגרות ישראלית מלאה. כיום הוא חי בתורכיה הוא מצא את אימא שלו ואת ארבעת האחים שלו והוא כל פעם שולח לי וואטסאפ: "קארן מתי את עוזרת לי להגשים את החלום לנסוע איתי לסודן ולהקים בית ספר?" אבל כרגע המחויבות שלי היא לתובנות בחינוך ואני עוזרת ככול יכולתי לבתי ספר בישראל."