בתמונה: יהודה ברוניצקי בן ה-12 עם אביו נפתלי בקנרוט.

"הערב כז' בניסן, 75 שנה אחרי תום המלחמה הנוראית, קהילת תובנות בחינוך התכנסה יחד כדי לזכור ולא לשכוח. כדי להציב יד ושם לנספים, כדי לספר בגבורת השורדים ניצולי השואה המוצאים עצמם בערב הזה נצורים בביתם מתבודדים מפני נגיף הקורונה. גם כיום אל מול הבדידות והגעגוע למשפחה – הם אומרים שרדנו אז ונשרוד גם היום – ואנחנו אומרים אנחנו אתכם תמיד". קארן טל מנכ"לית עמותת תובנות בחינוך.

עמותת תובנות בחינוך ציינה את ערב יום השואה בנוכחות 85 מחברי הקהילה אשר התכנסו יחד כדי להדליק נרות זיכרון וכדי לשמוע את סיפורו מעורר ההשראה של יהודה ברוניצקי, חתן פרס ישראל לתעשייה וחבר גרעין המייסדים בעמותת תובנות בחינוך.

הערב נפתח בטקס הדלקת 6 נרות זיכרון על ידי חברי הקהילה:

רינה זמיר, מנהלת בית ספר יוספטל במגדל העמק, הדליקה נר "של תקווה להפצת אהבת האדם ולהבטחת חיים בכבוד לבני כל העמים."

שמעון ברט, יו"ר ועד הפעולה גימנסיה למדעים ואומנות על שם חיים הרצוג בחולון. הדליק נר "לכבוד גבורת חיי השגרה, לכבוד ההיאחזות בחיים, נר של תקווה לחיזוק רוח האדם."

אלדד קפיטולניק, מנהל גימנסיה למדעים ואומנות על שם חיים הרצוג חולון. הדליק נר "לציון המרד, גבורת הגוף וגבורת הרוח."

לאה גרוס מפקחת בתי הספר היסודיים בעיר בת ים, הדליקה נר "לכבוד הדבקים במסורת אבות, לכבודם של המאמינים שרוחם לא נשברה."

נגה שביט רז חברה בעמותת תובנות בחינוך. הדליקה נר "לזכרם של אלא שבחרו לפתוח את הלב, לפתוח את ביתם, להקדיש את חייהם למען האחר."

רפי נווה, יו"ר ועד הפעולה של בית ספר נופים במגדל העמק הדליק נר "לכבוד מי שאיבדו אב ואם, איבדו את ילדיהם ועל אף הכול הקימו משפחה."

בתום טקס הדלקת נרות הזיכרון, סיפר יהודה ברוניצקי על גבורת אביו במהלך המלחמה:

"הייתי בן שבע כשהגרמנים הגיעו לעיירה שלנו והייתי בן עשר כשהצבא האדום שיחרר אותנו. בילדותי גרנו בעיר דרוהוביץ' בפולין. בעיר היו חמישה בתי זיקוק נפט שארבעה מתוכם שייכים ליהודים. בעיר היה גם מרכז מסחרי שוקק חיים וחיי תרבות עשירים. חיו שם אומנים יהודיים כמו למשל הצייר מאוריצי גוטליב והסופר והצייר ברונו שולץ. גם לסבי היה בית זיקוק, אך אבי בחר ללמוד חקלאות בפולין ומשם המשיך ללימודי אגרונומיה בצרפת אותם הוא סיים בהצטיינות. בשנת 1929 אבי נאלץ לחזור הביתה משום שסבי היה חולה מאוד.   

הגרמנים הגיעו לדרוהוביץ' ביולי 1941, החיילים הגרמניים לא התעמרו ביהודים, אבל האוקראינים וחלק מהפולנים ניצלו את המצב ועשו פוגרום ביהודים. הצבא הגרמני הקים יודנראט בראשות אברהם רוזנבלט, אשר נצטווה להעביר לגרמנים תשלומי כופר גבוהים, ולספק עובדים יהודים לעבודות כפייה. אבי שעבד בתור גנן עבור הצבא הגרמני, ביקש רשות ממפקד היחידה להתנדב לגסטפו. בתור עובד של הגסטפו אבי המציא שלל עבודות חדשות, כדי שיוכל להעסיק כמה שיותר יהודים ועל ידי כך למנוע את רציחתם. אבי יזם פרויקטים כמו בניית חממות כדי שגם בחורף הגסטפו יוכלו לאכול ירקות, או שיפוץ ה'פאב' שבו הגרמנים נהגו לשתות בירות.

בשנת 1942, כשהייתה אקציה נוספת ומשפחות של יהודים נשלחו למחנות ההשמדה, אבי הצליח להציל עוד משפחות באמצעות שכנוע הגסטפו שאם הם יהרגו את בני המשפחות של היהודים שעבדו עבורם, היהודים יפסיקו לעבוד. בהמשך אבא שלי, בעזרת אנשים טובים וביניהם מספר גויים – הציל עוד יהודים באמצעות העברת אוכל לפרטיזנים, העברת יהודים ממקום מחבוא אחד למקום מחבוא אחר, סידור עבודה לבנות יהודיות בתור אוקראיניות ופולניות ועוד.

לקראת סוף המלחמה כשהיה ברור שהגרמנים יפסידו במלחמה והיה חשש שכול היהודים שנשארו ישלחו למחנות ההשמדה – כדי להמשיך לעזור, לאבי היה רעיון להפוך מיהודי לנוצרי. בשיתוף פעולה עם כומר פולני, הומצא סיפור שלסבתא שלי היה תינוק שנפטר ולאחר מותו, כדי לנחם את אשתו – סבי אימץ תינוק גוי נוצרי. כדי לאשר את הסיפור הזה זויפו המסמכים המתאימים. לאחר בדיקה מדוקדקת הגרמנים קיבלו את הסיפור ובזכות הזהות הנוצרית החדשה של אבי הוא הצליח לעזור לעוד יהודים עד לתום המלחמה ומאוחר יותר, בבית המשפט, להעיד נגד פושעי המלחמה ובעד הגויים שעזרו לו.

"כמו שורדים רבים אבי, שנמנע לדבר על המלחמה. כשהייתי שואל אותו: 'למה אתה לא מספר מה קרה? הרי אתה הצלת מאות יהודים.' הוא נהג לענות לי, 'קשה לי לדבר על האנשים שהצלתי, משום שעל כל יהודי שהצלתי היו עוד עשרה שלא הצלחתי להציל.'

בשנת 1958 עליתי לישראל – רק אז הפסקתי לחלום על המלחמה ועל הגסטפו. מאז קרו לי כל מיני דברים טובים וגם רעים אבל זיכרונות המלחמה נמחקו לגמרי. עד היום אני מקפיד למלא אחר הצוואה של אבא שלי – קודם כל, לזכור גם את הגויים שסיכנו את עצמם כדי להציל את היהודים והדבר השני – כשיש אתגרים, לעמוד מולם באומץ, לדבוק במטרה ולחשוב מחוץ לקופסה."

בתמונה: הספר שני עצים בירושלים שבו קורנליה שמלץ-יקובסן מספרת באופן נוגע ללב על המאבק של הוריה, דונטה ואברהרד הלמריך, נגד הזוועות והאימה שחוללו הנאצים במלחמת העולם השנייה בעיר בדרוהוביץ׳ פולין.