כמו בכל הצגה ראויה לשמה, גם בחזרה הגנרלית של ההצגה "איתמר פוגש ארנב" על פי ספרו של דויד גרוסמן – ההתרגשות הייתה גדולה. בהצגה, שנולדה לאחר שנתיים של פעילות משותפת בין שני בתי הספר, מציגים תלמידי כיתה ו' מבית ספר אלמוסתקבל בג'לג'וליה ותלמידי כיתה ו' מבית החינוך מתן, ומדגימים שאפשר גם אחרת.

בנוסף לסערת הרוחות שקשורה לעובדה שמדובר בהופעה ראשונה מול אורחים רבים, הגיעה גם "סערה" צפויה פחות – לאחר כמה ימים שמשיים, תחזית מזג האוויר בישרה על צפי לגשם. ההצגה שהייתה אמורה להתקיים בערב למחרת, תחת כיפת השמיים, אולי תצטרך לעבור לאולם הספורט של בית הספר.

יפעת דשבסקי, מורה באלמוסתקבל, לא הניחה לפרט "אוורירי" מעין זה לרפות את ידיה. ללא היסוס היא בישרה לתלמידים שעל כל צרה שלא תקרה – את החזרה הגנרלית הם יעשו פעם אחת בחוץ ופעם אחת באולם בית ספר. על המנטרה שלה "בואו נהייה סבלניים, בואו נחשוב כיצד אנחנו מתגברים על התקלות", חזרה יפעת אין ספור פעמים במהלך החזרה, והמנטרה הפשוטה הזו הצליחה לחזק את רוחם של השחקנים הצעירים.

"יפעת שופעת יצירתיות, לדוגמה כששברנו את הראש איך להציג את המפלצות שמופיעות בספר, יפעת היא זו שהציעה את הציורים על הקאפות. אני אוהב את הראש שלה, פשוט ומינימליסטי, היא יודעת להשתמש במעט". אומר ליאור סורוקה, שחקן, במאי שנקרא לדגל על ידי ליאורה פרופר, מתנדבת ותיקה בעמותת תובנות בחינוך.

'איך ההרגשה לעבוד עם ילדים משני בתי הספר?' שאלתי את ליאור והוא ענה: "הילדים פשוט מקסימים, כבר מהחזרה המשותפת הראשונה נוצר חיבור מדהים בין שני בתי הספר. זה נהדר לראות שיש להם פחות חסמים ופחות מגבלות ולכן הפרויקט זרם בטבעיות. גם מבחינת השפה לא הרגשתי קושי. אני יודע טיפה ערבית והילדים הערבים יודעים טיפה עברית והרצון הטוב מכפר על השאר".

"לדעתי הספר הזה מדבר אל כול הילדים, גם אל הילדים הישראלים, גם אל הילדים הערבים וגם אל ילדים אחרים". אמרה לי ניצן ווקס תלמידה ממתן. "לא חששתי לפגוש את הילדים מג'לג'וליה, אבל בהתחלה זה הרגיש קצת מוזר. היינו צריכים לחשוב על דרכים יצירתיות לדבר כי הם לא כל-כך מבינים עברית, אבל עשינו תנועות עם הידיים וגם ציירנו וככה הסתדרנו. אני חושבת שאם הפרויקט היה ארצי, אולי לא יהיו בעיות וסכסוכים במדינה".

עלמה שחר, חברתה לספסל הלימודים, מוסיפה: "מה שבעיניי המיוחד ביותר שזאת פעם ראשונה שעושים הצגה דו-לשונית. לפעמים קצת קשה לי לדבר עם התלמידים הערבים, הם לא כל-כך מבינים אותי ולפעמים אנחנו לא מבינים אותם. לדוגמה, כשעבדנו בזוגות רציתי לדעת איזה צבע בת הזוג שלי הכי אוהבת והיה לי קשה לשאול אותה אבל בסוף הסתדרנו. אני מתרגשת מאוד מההצגה ואשמח להישאר בקשר עם הבנות החדשות שהכרתי".

הדר טמלמן, מנהלת בית החינוך מתן שקפצה לכמה דקות כדי לצפות בחזרה הגנרלית, אמרה לי בהתרגשות: "תראי איזה מקסימים הם, הילדים התחברו מיד זה לזה. פשוט אין דברים כאלו".

גם תלמידי אלמוסתקבל התקשו לשבת במקום עד שהם נקראו לשחק את התפקיד שלהם: "אני גאה מאוד להשתתף בהצגה הזו ולייצג את בית הספר", אומר מוחמד עראר, "אני מרגיש שיש עליי אחריות גדולה שההצגה תצליח. אני גם רוצה שהמורות שלי יהיו שמחות. אני מתרגש מאוד".

כששאלתי את מוחמד מה לדעתו החלק היפה ביותר בהצגה הוא ענה ללא היסוס "הריקוד של החיות שכולנו רוקדים יחד". לעומת זאת, אדם מגארי חושב שהחלק היפה ביותר בהצגה הוא הניגון על הדרבוקות. מחשבה לא מפתיעה לנוכח העובדה שהוא אחד מהנגנים. "היה ממש כיף", אדם מסכם את ההרפתקה, "לא היה לנו קשה בכלל להיות עם התלמידים האחרים ואני רוצה שנמשיך לעשות דברים יחד".

"אני חושבת שההצגה המשותפת עזרה לילדים להכיר זה את זה ללא דעות קדומות", אומרת המורה עביר ראבי מבית ספר אלמוסתקבל, "היום קל להם לדבר זה עם זה ואפילו נולדו חברויות… יש כבר קבוצת וואטסאפ משותפת ואחד הילדים ממתן הזמין את אחד התלמידים שלי אליו הביתה לחגוג יום הולדת עם הכיתה שלו. אני רואה שהביטחון העצמי של התלמידים שלי התחזק מאוד ואפילו העברית השתפרה".

בסופו של דבר ההצגה עלתה שלוש פעמים, בפעם הראשונה בבית החינוך במתן מול תלמידי בית הספר, בפעם השנייה מול כל תלמידי אלמוסתקבל ובפעם השלישית בערב חגיגי לקהילה שבו השתתפו הורים משני הישובים ואורחים רבים. בשבוע אחד, השחקנים הצעירים, אך המיומנים, הופיעו בפני כ-1,200 איש.

"כפי שאמר חתן פרס ישראל הטרי הסופר דויד גרוסמן; כשאני מסתכל עליכם תלמידי אלמוסתקבל ומתן אני אומר: 'באמת החיים היו יכולים להיות אחרים'. מילים מרגשות אלו מספרות את הסיפור שלנו, מפיצות אור של תקווה ומצהירות: 'כן אנחנו יכולים. כן אפשר אחרת ואם נתמקד במעשים ולא רק בדיבורים – יחד נחיה בשלום". אמרה בערב הפתיחה פאתנה חאגלה, מנהלת בית ספר אלמוסתקבל וסיכמה עוד פעילות נהדרת שמוכיחה שאפשר לבנות גשר של חברות גם על פני מים סוערים.